הוא לא אשם, זה האופי שלו

מכירים את זה? מישהו קרוב מגיב בדרך שלא נראית לכם, הילד שלכם מתנהג בצורה שלא מקובלת עליכם..

ואז, בשביל למתן את הכעס והתגובה שלכם אליו, מגיע המשפט: “הוא באמת לא אשם. ככה זה האופי שלו.”

אני רוצה לבחון את האמירה הזו. מה זה אומר “הוא לא אשם, זה האופי שלו” ?

אני שומע כאן כמה דברים:

יש הפרדה בין “הוא” לבין “האופי שלו”. הוא לא אשם. האופי שלו אשם.

יש הנחה שרק “הוא” בלי “האופי שלו”, הוא בן אדם נפלא כמו כולם. זה רק “האופי שלו” שעושה אותו למישהו אחר.

יש כאן השלכה של התנהגות, או מעשה, על משהו חיצוני – “האופי שלו”.

אז מה זה בעצם ה”אופי” הזה שגורם לנו להתנהג שונה?

על-פי ויקיפדיה: “אופי הוא מכלול התכונות הנפשיות הנרכשות והמולדות המכתיבות את ההתנהגות, המחשבות והתחושות של הפרט, במצבים בהם פרטים אחרים לא בהכרח יתנהגו, יחשבו ויחושו כמותו”. על פניו, זה מסביר את ההתנהגות השונה, התגובה האחרת, שאכן קיימים במציאות.

לגבי “תכונות מולדות“, יש לי דעה שונה. אני גם לא לגמרי מבין מה זה אומר “תכונה מולדת”? מאיפה היא מגיעה? והאם זה שהיא “מולדת”, זה אומר שהיא צרובה ולא ניתנת לשינוי?. בכל מקרה, אני רוצה להתמקד באותן “תכונות נרכשות“.

קודם כל, מה זו בכלל תכונה (אנושית)? האם תכונה מגדירה מאפיין התנהגותי שאינו ניתן לשינוי? או אולי “תכונה” היא גם משהו זמני וחולף? הרי ענפי הפסיכולוגיה, פסיכותרפיה, אימון ועוד סוגי טיפול שונים לא היו מתקיימים, אם בני האדם היו נולדים עם תכונות או רוכשים תכונות שאינן ניתנות לשינוי.

הסיבה שאני מתעכב על עניין ההגדרות, היא בגלל שהשפה בה אנו משתמשים, הדרך בה אנו נותנים שמות ותוויות לדברים, הרבה פעמים מרחיקה אותנו מהאמת. לדוגמא: אדם שמגדיר את עצמו ‘פחדן‘, חי כפחדן, פוחד לפחד, פוחד לדבר על הפחד, והוא חי במחשבה שהוא פוחד מכל דבר. אם יעצור ויבחן כל רגע בחייו, יגלה שיש רגעים בהם הוא פוחד יותר, רגעים בהם הוא פוחד פחות ורגעים ללא פחד. כאשר אותו אדם יסיר מעצמו את התווית ובמקום לקרוא לעצמו “פחדן” יתחיל להגיד “יש בי פחד“, בכל רגע שבו הפחד מתעורר. פתאום יופיעו בחייו רגעים שבהם יש בו פחד ולעומתם, רגעים שבהם הפחד אינו מופיע, ואפילו מופיע אומץ.

עצם ההגדרה זה ה”אופי” שלי (כמו ההגדרה “פחדן” בדוגמא) מביאה את חלקנו לחשוב שככה אנחנו, זה מי שבן הזוג שלי, זה מי שהילד שלי, זה מי שאני. מחשבה זו מרחיקה אותנו מהיכולת להתפתח ולהשתנות, לשנות דפוסי התנהגות, הרגלים, תפיסות ומסקנות, אותן אנו חיים.

אז מה בעצם אני רוצה להגיד לגבי המשפט הזה “הוא לא אשם, זה האופי שלו”?

ראשית, אני מציע, בואו ונפסיק לחפש אשמים. חיפוש אשמים או הודאה באשמה, גם הם תוצאה של דפוס התנהגות, הרגל או בריחה. אשמה לרוב נתפסת, גם כן, כמשהו חיצוני. ואז מגיע המשפט “אין מה לעשות, זה מי שאני“. אני מציע לקחת אחריות. לקיחת אחריות היא משהו שמקרב אותנו אל הפעולה והתוצאה. לקיחת אחריות, פותחת בפנינו אפשרות לבחון את המקרה, להבין מה ניהל אותנו באותו הרגע, מה מנהל אותנו בחיים, ואז לקחת אחריות על מי שאנחנו ועל הבחירות שלנו.

ולגבי ה”אופי” – זוהי עוד מילה, עוד הגדרה, ריקה מתוכן. כמו כל הטסקט שמופיע כאן, כולו מילים. ואנחנו משתמשים במילים להביע רעיון, זו הדרך שלנו לתקשר. אך בואו לא ניצמד למילים. כמה שפחות ניתן תוויות ונגדיר הגדרות, כך יותר ניפתח לאפשרויות. אם נסתכל על כל מעשה וכל התנהגות כדבר “חד פעמי”, ללא זיכרון וללא דעות, נוכל להתבונן, לחקור ולהבין. אם נישאר תחת ההגדרה הכללית “זה האופי” – אין מה לשנות ואין מה לעשות. עצם השינוי התפיסתי, להסתכל על הדבר כפי שהוא ולא להכניס תחת הגדות וכותרות, כבר יגרום לשינוי במציאות. כאשר אני לא מסכים לרעיון שזה “האופי שלי”, באופן אוטומטי אני נפתח לשינוי. אני נפתח לאפשרות שזה יכול להיות אחרת. אז אני יכול להתחיל להתבונן, פנימה, ולחקור: מה גרם לי להגיב/להתנהג/לפעול כפי שבחרתי? בתוך השאלה, מסתתרת הבחירה. עצם השאלה מעוררת את אפשרות הבחירה. עצם השאלה, ההתבוננות והשהייה, יקלפו עוד קליפה שמקורה בחוויות חיים, זיכרון, הרגל, תפיסה או מסקנה. אופי, נתפס אצל רובנו, כדבר שאינו בר שינוי. הרגל, תפיסה, מסקנה וחווית חיים, כל אלו ניתנים לשינוי ברגע.

גם “להאשים” את האופי זה להאשים משהו חיצוני ולא לקחת אחריות.

כשאנחנו ממהרים לתלות דברים באופי של בני האדם, אנחנו באותה המידה תולים דברים שלנו באופי שלנו.

אשמח לשאלות ותגובות.